מצמיח קרן ישועה

רבים אנו ליום העצמאות, היום שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל. כבכל שנה קמים אנשים ותוהים, "על מה ולמה כל השמחה? וכי על מדינה חילונית צריך לומר הלל?" ועוד כהנה וכהנה תמיהות. שורש העניין נעוץ בשאלה כיצד ואיך אמורה להופיע הגאולה. האם בדרך של נס, פתאום מכריזים בכלי התקשורת שהנה הגיעה הגאולה לה ציפינו. או בדרך של תהליך, בצורה טבעית צעד אחר צעד.

הגמרא בתלמוד הירושלמי (ברכות א, א) מספרת על שני חכמים שהלכו בדרך וראו את איילת השחר שבקע אורה: 

"רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בבקעת ארבל לפנות בוקר, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת"

רבי חייא מלמד אותנו שגאולת ישראל אינה הופעה פתאומית, אלא תהליך איטי כמו הופעת אור השחר בעולם.

וכפי שאנו אומרים בתפילה שלוש פעמים ביום "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... מצמיח קרן ישועה" הישועה באה על ידי צמיחה, וכשם שצמיחה נעשית בתהליך איטי ומתמשך ולא בהופעה פתאומית כך היא גם הגאולה.

כך כותב הרב יששכר טייכטל הי"ד בספרו "אם הבנים שמחה": "ישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצונו לומר בנס המלובש בטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת..." וכן הגאון מוילנא, בספר 'קול התור' (א, טו): "אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט, על פי חז"ל – כך היא גאולתן של ישראל: קמעא קמעא באה, כאיילת השחר, "כי אשב בחושך –ה' אור לי" (מיכה, ז, ח), לכן כל פעולה של אתחלתא יש להתחיל אפילו במעט".

אם מבינים שגאולה היא תהליך, יודעים למה לצפות ועל מה לשמוח. כאשר מתבוננים בספר ההיסטוריה של עם ישראל במאה השנים האחרונות אי אפשר שלא להבין על מה כל השמחה ביום העצמאות. ממצב של קהילות משגשגות בחוץ לארץ, מופיעות גזירות ואנטישמיות, שואה, עלייה המונית לארץ ישראל, הכרזת המדינה, בניית הארץ, הפרחת השממה, וכו', וכי כל זה לא נקרא תהליך של

גאולה?

אמת הדבר שהגאולה עדיין לא שלימה, ויש עוד הרבה על מה להתפלל. אבל אסור להיות כפויי טובה על מה שכבר יש. השמחה לא מטשטשת את הצפייה לדבר יותר שלם, אלא מראה שאנחנו לא בועטים בטובות שכבר קיבלנו.

השולחן ערוך פוסק באורח חיים סימן רכג, ב: "מת אביו – מברך 'דיין האמת'. היה לו ממון שיורשו... מברך גם כן 'שהחיינו'". אין צורך לתאר את גודל הכאב על מותו של אב , ועם זאת פוסק השולחן ערוך שאם השאיר האב ירושה חייב הבן לברך 'שהחיינו'. האם ברכה זו באה לבטל את הכאב והצער על מות האב? חלילה! אלא במציאות מורכבת שהצער והשמחה משמשים בערבוביה, צריך לתת לכל צד את מקומו הראוי. אסור להתמקד רק בצללים, מבלי לראות את האור הגדול, שכן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, ומוסיפים אמונה.

ביום העצמאות אנו שמחים על המתנה של ריבונו של עולם, שהוציא אותנו מבית הקברות לאחר אלפיים שנות גלות של ריקבון והביא אותנו לארץ המובטחת לנו מדורי דורות.

הלב מתמלא בשמחה איך שרואים עין בעין את נבואת עמוס )ט, יד-טו) הולכת ומתממשת לנגד עינינו:

"ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם, אשר נתתי להם, אמר ה' א-להיך".