אף אחד לא נשאר מאחור

מדרש שמות רבא ב' מעניק לנו מבט חטוף לתהליך יצירת המנהיג הראשון של העם היהודי:

לפני יציאת מצרים, כאשר משה רעה את צאנו של יתרו חותנו, ברח גדי צעיר מן העדר. משה, שלא רצה לאבד אף גדי, רץ לחפש אותו ומצא את הגדי הצמא מרווה את צמאונו במעיין מרוחק. משה חשש שהגדי היה חלש ועייף ולכן נשא אותו בעדינות בחזרה לשאר העדר. 

ה' ניסה את משה. הוא רצה לבדוק עד כמה משה דואג לכל הכבשים והעיזים שבעדרו. משה עמד בניסיון והוכיח שהוא ראוי להנהיג את עם ישראל. במסירות שלו לגדי הקטן הסורר, הוא הראה שהאיכות של מנהיג אמיתי נמדדת ברגישות שלו לכל אחד, גם לזה הבודד ו"חסר החשיבות".

בשבוע שעבר שמענו במרכז ברקאי לרבנות מעשית את הרצאתו של הרב ד"ר שאול פרבר שציטט את הבטחת הגאולה של ישעיה הנביא "כי קרובה ישועתי לבוא" (ישעיה, נו). הנביא מזכיר במיוחד את בני הנכר והסריסים, ומנבא שהם לא ירגישו יותר רחוקים מה', ולא ירגישו עוד כעץ יבש, אלא "והביאותים את הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי". המכנה המשותף לשתי הקבוצות הללו היא תחושת הבדידות והניתוק. לבני הנכר אין עבר משותף עם העם היהודי, ואילו לסריסים אין עתיד.

התפקיד שלנו כרבנים קהילתיים הוא לקרב את החברים שבשוליים כך שאף יהודי לא ירגיש נטוש ומנודה. כדוגמה ליהודים שחשים כך וכיצד לקרב אותם השתמש ברב פרבר בתיאור ההליך המשפטי של הקבורה בישראל כיום, ונתן לנו כלים מעשיים שבהם נוכל לסייע למשפחות להתמודד עם האובדן שלהם במובן ההלכתי, הרגשי והטכני.

למרבה הצער, מסיבות רבות, מקננת אצל יהודים רבים תחושת ניכור, תחושה שהם זרים בקרב בני עמם שלהם. האמת היא שכל יהודי הוא מחובר. הפסוק מצווה "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" - וחז"ל מציינים שמבחינה מעשית זה בלתי אפשרי שכל יהודי ויהודי ישחט קרבן פסח לעצמו. לכן, מאחר וכל יהודי הוא חלק מעם ישראל, יהודי אחר יכול להקריב את הקרבן בשמו. כל יהודי הוא חלק מהעם היהודי, ותפקיד הקהילה ככלל, ושל הרב בפרט, הוא להבטיח שכל יהודי ירגיש כך. אנו צריכים לצעוד בעקבותיו של משה רבינו, שדאג לאותו גדי בודד והחזיר אותו לעדר שלו.