מנהיגות יהודית והסתכלות חיובית

 מי אנו כי נעסוק בחטאם של גדולים? אך בכל זאת תורה היא וללמוד אנו צריכים. ואולי יותר מאשר להתבונן עליהם, אנו צריכים ללמוד את זה כדי להתבונן בעצמנו.

בפרשת חוקת מספרת לנו התורה על חטאו של משה במי מריבה, חטא אשר בגינו לא זכה להמשיך ולהנהיג את העם בשעתו ההיסטורית בכניסתו לארץ. ומה היה החטא? נחלקו בכך כבר גדולי עולם, רבותינו הראשונים. שני הפירושים העיקריים הם של רש"י אשר מפרש שהחטא היה בכך שהיכה במקום לדבר, והרמב"ם אשר מסביר כי החטא היה בכעס על העם, אשר התבטא באמירה "שמעו נא המורים".

שניים מרבותינו האחרונים, ר' לוי יצחק מברדיטשב, ורבי יעקב משה חרל"פ, כל אחד בדרכו שלו, הסבירו כי יש קשר בין שני ההסברים, ובעצם שניהם נובעים מאותו יסוד. ה' אומר למשה "הקהל את העדה", אך בפסוק כתוב כי הם הקהילו את הקהל. העדה מבטאת את היחס הפנימי לעם ישראל, אשר גם אם בפועל חוטאים הם, בפנימיותם הם קדושים וטהורים. אתם עדיי נאום ה'. לעומת זאת קהל מבטא את היחס לעם ישראל כפי שנגלה במעשיהם בפועל ובקלקוליהם. ברגע שחזרו עם ישראל להתלונן שוב ושוב במדבר, איבד משה (מעט. לפי מדרגתו כמובן) את ההסתכלות הפנימית והחיובית ונטה מעט לצד הרגזנות והכעס, אשר נבעה מהסתכלות חיצונית על החטאים והתלונות. אם היה משה ממשיך להסתכל במבט הפנימי, על העדה ולא על הקהל, הרי שבעצם ההסתכלות החיובית והאמונה בקדוש העם – היה מצליח גם לרומם אותם, כי ההסתכלות הפנימית והחיובית – היא בעצמה פועלת ומרוממת. ואז לא היה משה צריך להוציא את המים בכח, בהכאה, כי אם בדיבור בלבד, כי כשעם ישראל ברום גובהו הרוחני, המציאות כולה משועבדת לו, והסלע היה מוציא באופן טבעי את מימיו עבור העם.

לפעמים מנהיג רוחני רוצה להוביל את קהל עדתו לדברים נשגבים, וכאשר רואה בפועל שהם נכשלים ונופלים, הרי שגם אמונתו בהם מתערערת. אך פרשה זו מלמדת אותנו עד כמה חשוב תמיד לרומם את המבט על העם, לא לאבד את הראיה העמוקה, ולראות תמיד מבעד לנפילות – את הרצונות הטהורים ואת קדושת עדתו. הסתכלות חיובית זו היא בעצמה זו שגם תעזור ותוביל את העם להתעלות ולהגיע ליעדיו הרוחניים, אשר בודאי מסוגל הוא להם.

גם בברקאי אנו לומדים כי הדבר הבסיסי ביותר ברב של קהילה הוא קשר של אמון ואמונה שהרב מאמין בקהילתו, ומכח אמון זה נוצרת גם השפעה חיובית, ויכולת לרומם את בני הקהילה.