הכרעה ברגעים קריטיים

בס"ד

 התמודדות עם רגעים קריטיים המחייבים הכרעה מיידית

בהתקרב אלינו חודש ניסן ועימו חג הפסח מתחילות לצוץ שאלות בענייני דיומא: הכשרת כלים, כשרות לפסח של מוצרי מזון ותרופות, סוגיית הקטניות ועוד.

גם משה רבנו נשאל בהקשר לפסח, אמנם במקרה ההוא לא היה מדובר בשאלה שעולה באופן קבוע אלא בהתקלה אמיתית שטרם נשאלה מעולם, בשאלתם של הטמאים שהפסידו את הפסח ורצו להשלימו.

משה רבנו בשונה מכל מנהיג אחר נקט בגישה בלעדית לו : "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", פניה ישירה לה' לברור התשובה, פתרון שבו אפשר לנקוט רק במעלתו של משה – "פה אל פה אדבר בו".

לכל אדם ולרב קהילה בפרט ישנם רגעים בהם הוא מצוי בהתלבטות ובחוסר ודאות לגבי הצעד שבו הוא צריך לנקוט, האם להתערב או להימנע מכך, מה לומר ואולי בכלל להעדיף לשתוק. כיצד יש לנהוג בזמנים אלו? מה עושים ברגע האמת כאשר צריך להגיב ולהתייחס כאן ועכשיו ?

המדרש במספר מקומות מביא התייחסות לעמדתו של ראובן ביחס למכירת יוסף : "אמר ר' יצחק כשאדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, אלמלא היה ראובן יודע שהכתוב מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו".

ראובן תכנן להציל את יוסף, (כדברי הפסוק "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו") אלא שהמציאות הסתבכה והשעה הוחמצה.

בכדי לעכב את הפגיעה ביוסף יזם ראובן להשליך אותו לבור ובסתר ליבו קיווה שיחלץ את יוסף, אך דווקא ברגע המכירה לא היה נוכח במקום, (כדברי הפסוק "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו... ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא").

ראובן מבין שברגע אחד פספס את אחיו, אילו היה משתדל יותר, אילו היה מבין שזוהי השעה שבה ניתן להציל את יוסף, היה מתאמץ יותר – בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו, וממילא אחיו לא היה עכשיו אבוד.

במבט נוסף ניתן לומר שראובן מבין שפספס לא רק את אחיו אלא את אחריותו ותפקידו כבכור ולכך אולי כוונתו בדבריו "ואני אנה אני בא".

בפרספקטיבה היסטורית ניתן אולי לומר שאת כל ההיסטוריה של שעבוד מצרים פספס ראובן באותו רגע של החמצה היסטורית, שכן אילו לא היה נמכר יוסף למצרים ייתכן שכלל לא היינו מתגלגלים למצרים ואת גזרת "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" היה ה' משלם לנו באופן אחר.

לכן אומר ר' יצחק, "כשאדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם", אם נתרגם את דבריו לשפה של ימינו כוונתו לומר לנו שאדם שעושה מעשה שהוא מאמין בו יעשה אותו מכל הלב, וילך איתו עד הסוף. איננו יודעים אף פעם עד כמה גורלית המשבצת שבה אנו עומדים, אילו השלכות אדירות יתכן ומקופלות בתוכה, בדיוק כפי שראובן לא שיער עד כמה היה הרגע בו החל בהצלתו של יוסף גורלי ומשמעותי, ועד כמה בלתי אפשרי יהיה להשיב את אותו רגע שהוחמץ. גם את רבן יוחנן בן זכאי אנו מוצאים ברגע גורלי כשהמפקד הרומאי אספסינוס מציע לו לתת לו את מבוקשו והוא מבקש ממנו שלושה דברים : יבנה וחכמיה, שושלת הנשיאות ורופאים שירפאו את רבי צדוק.

באותו רגע קצר בו מחליט ריב"ז במה להתמקד הוא גם מחליט להימנע מלבקש שהרומאים יניחו לירושלים ולבית המקדש בפעם ההיא, מתוך חשש שהדבר יגרום לאספסינוס לדחות אותו לגמרי.

החלטתו זו שנויה במחלוקת מכיון שיש הסוברים שבכך שנמנע מלבקש מהרומאים שיניחו לירושלים ולבית המקדש החמיץ הזדמנות היסטורית בה ניתן היה לעכב את חורבן בית שני, ובהקשר זה מובאת בגמ' דעה הדורשת עליו את הפסוק : "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (גיטין נ"ו:).

יש שתלו בכך את בכיו של רבן יוחנן טרם מותו ואת דבריו על כך ששתי דרכים קיימות בפניו, גן עדן וגהינום והוא אינו בטוח באיזו דרך יוליכו אותו, (ברכות כ"ז:).

אם פתחתי בשאלה שנשאל משה רבנו אסגור את המעגל גם כן במשה מאחר והוא המנהיג בהא הידיעה, ולמרות הקשר המיוחד שיש לו עם ריבונו של עולם, מסתבר שגם לו היו רגעים בהם היה זקוק להכרעה מיידית באותו רגע.

הגמרא במסכת שבת אומרת ששלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עימו, וביניהם שבירת הלוחות.

את הלוחות שעליהם מספרת התורה: "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא", את הלוחות הללו שובר משה לא בציוויו של ה' אלא מדעת עצמו.

משה רואה את העגל ואת המחולות סביבו ועליו להגיב, הוא מקבל החלטה ושובר את הלוחות, מבלי לדעת אולי מה תהיינה ההשלכות של שבירה זו והאם יינתנו לוחות חדשים במקומם.

מנין לנו שאכן הסכים הקב"ה למעשהו של משה?

כמה תשובות בדבר: ראשית חז"ל דורשים את המלים "אשר שיברת" – כאומרות יישר כוחך ששיברת, שנית אין לנו עדות גדולה לכך ששבירת הלוחות היתה רצויה לפני ה' מעצם העובדה ששברי הלוחות מונחים בארון לצד הלוחות השניים.

מעבר לכך, התורה אשר מסתיימת בשבחו של משה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"... בוחרת לחתום את דבריה במלים :"לעיני כל ישראל" אשר מוסבות לדברי המדרש המובא ברש"י על "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר "ואשברם לעיניכם"", כלומר השבח האחרון למשה שבו מסתיימת התורה הוא דווקא על שבירת הלוחות.

הרב חיים סבתו מסביר זאת בכך שזהו השבח הגדול ביותר שניתן למשה ועל כן הוא מופיע בסוף, והסיבה לכך היא שאת שבירת הלוחות עשה משה מדעתו ולא על פי ציווי שקיבל מה'.

לסיכום, כמה תובנות שעולות מן הדברים בהקשר של התמודדות עם רגעים קריטיים המחייבים הכרעה מיידית:

א. כל מי שבורך ברוח הקודש, זו בהחלט נקודת זמן מתאימה לכך.

ב. כדאי לפנות בתפילה קצרה וחרישית ולבקש מה' סייעתא דשמיא (אם הזמן מאפשר זאת).

ג. אם עומד על הכף עיקרון שמאמינים בו כדאי לפעול לטובתו בצורה מלאה, ללא היסוס וללא גמגום.

ד. במקרים מסוימים כדאי להפעיל שיקולים של כדאיות הצעד שעושים, אך במקרים אלו לא נדע מה הפסדנו בכך ש 'לא הלכנו על כל הקופה'.

ה. כאשר מתחייבת תגובה קיצונית והיא הדרך היחידה הנכונה, אין לחשוש מ 'מה יגידו כולם'.

בתפילה לבורא עולם שיסייע בידינו וישמרנו מתקלות.