שאלה: 

שלום רב, ראיתי התייחסות בספרים לבעיה בכתיבת חלק מהתורה בכתב (פחות מחומש)/ תושבע"פ, לכן רציתי לדעת כיצד נפסק להלכה, כלומר האם מותר לי להעתיק למחברת משניות בצורה חלקית או שלמה/ גמרות/סידור תפילה/פסוקים? כמו כן אם אפשר לפרט במידה ומותר אז האם למשל כשמוזכר שם ה' יש עדיפות לכתוב אותו בצורה המקורית או באות ה/ד/השם בלבד? וגם לגבי שאר השמות אלו - קים וכו' תודה מראש. 

תשובה: 

 שלום רב לכבוד השואל. א. אין איסור כתיבת פסוקים מתורה שבכתב כשיש צורך כלשהו, וכך נוהגים. ב. מותר לכתוב קטעים מתורה שבעל פה כגון משניות, גמרות וכדומה. ג. כאשר כותבים שמות הקודש במחברת לימוד, יש לכתוב ד' או ה' או אלוקים או לעשות קו מפריד כגון שד-י. שאף אם הדף יזרק בטעות, לא יגיעו השמות לידי בזיון.

מקורות: 

א. ראה ב"י יו"ד (רפ"ג, ב'), ושו"ע (שם) שהחמיר לכתוב פס' מהתורה אלא אם כן יש בהן ספר שלם. אולם למעשה סומכים על הפוסקים המקילים שמותר לכתוב משום "עת לעשות לה'", וז"ל הש"ך (שם סק"ג) "ודעת הרי"ף והמרדכי והאגודה ושאר פוסקים דמותר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שהרי אין הכל יודעים בעל פה ואין לכל העולם חומשים בב"ה ויבואו לידי ביטול ק"ש ותפלה וכ"כ הב"ח וכ' שכך המנהג פשוט בכל המדינות". ואם נעשה שינוי מדרך כתיבת ס"ת מבואר בשו"ע שמותר (שם ג' זאת ע"פ גיטין ו:, וש"ך סק"ה): "כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת מותר". ובהמשך השו"ע (שם ד') כתב "אסור לרקם פסוקים בטלית", ומבואר בש"ך (שם סק"ו) שאסור "מפני שהוא מביא פסוקי התורה לידי זלזול כי הציצית שבטלית אינם אלא תשמישי מצוה ולא תשמישי קדושה ומותר לבא בטלית מצוייצת לבית הכסא ולבה"מ ולהשתמש בו ולכסות בו את הערוה ואיך יביא פסוקי התורה במקום טינופת וזלזול וכתב העט"ז ומטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת מפני שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות עכ"ל ואף ע"ג דרבינו ירוחם שם כתב עוד טעם לאסור והיינו משום שאסור לכתוב מן התורה פסוקים כבר נתבאר דיתפשט המנהג להקל בזה..". ומדברי הש"ך נראה שאם אין חשש שהפס' יבואו לכדי בזיון אין איסור אף על פי שאין הכרח בדבר (ועיין לבו"ש שם ס"ד), ויש שכתבו להקל דוקא שיש צורך ושכך נוהגים (מ"ב תרל"ח ס"ק כ"ד, ושו"ת גינת ורדים או"ח ב' כ"ה). ויש שכתבו שכל האיסור הוא דוקא בכתב אשורית (פת"ש שם ב', ויש שלא חילקו בדבר). אם כן למעשה כאשר יש צורך ואפילו קטן, ניתן לכתוב פסוקים מהתורה שבכתב במקום שאינם עשויים להגיע לכדי בזיון, וכל שכן שיש להתיר כאשר מדובר בכתב שלנו שאינו אשורי. ב. בגיטין (ס:) מובא האיסור מהפס' (שמות ל"ד, כ"ז) "'כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל', שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". (לגבי ההיתרים לומר דברים שבכתב בעל פה, עיין שו"ע (או"ח מ"ט ואחרונים שם) שיש אופנים רבים שלא חל עליהם איסור זה). וראה בגמ' תמורה (יד:) שהתירו משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהילים קי"ט, קכ"ו)", ודרשו חז"ל "מוטב תיעקר תורה, ולא תשתכח תורה מישראל". הראשונים כתבו שהטעם לכך משום שתושב"ע עוברת מרב לתלמיד בצורה השלימה שלה ואם כותבים את התושב"ע בעצם מצמצמים אותה במובן מסויים (ר"ן מגילה יד. מדפי הריף). למעשה המנהג להקל בכתיבת תושב"ע לגמרי בלי חילוק, והאריך בזה הגרע"י זצ"ל (בשו"ת יחוו"ד ח"ג, ע"ד) וכתב, שהרמב"ם והשו"ע לא הזכירו איסור כתיבת תושב"ע כלל, משמע שבטל האיסור לגמרי, והביא שם את דברי החת"ס שמדבריו נראה שאם אין הכתיבה עבור צורך לימוד לשמה, איסור הכתיבה של תושב"ע חוזר לתוקפו. הגרע"י דחה דבריו והביא פוסקים שיסוד האיסור הוא מדרבנן והפס' אסמכתא בעלמא, ודלא כהבנת החת"ס שמדובר באיסור תורה. ג. יש בכך אריכות בפוסקים, הטעם לכך כדי שלא יבואו שמות הקודש לכדי בזיון (ראה מ"ב או"ח סק"ד). בברכה נאמנה, 

בברכה רבה,