7 דקות זמן קריאה ("1362 מילים")

התפילה: שיחה עם האלוקים?

שאלה: 

שלום הרב, שמעתי שיעורים בנושא תפילה בהם הרב הסביר שהתפילה משפיעה כיוון שהאדם עצמו משתנה; כך כבר לא חלה עליו אותה הגזירה שהייתה לפני שהתפלל וכעת, לאחר התפילה, הוא אדם שונה. מדוע? כיוון שברור שההחלטה האלוקית היא קבועה ולא משתנה. שאלתי היא: איך ייתכן לראות כך את התפילה?? איך אני אמורה להרגיש שזו שיחה עם הבורא אם את כל המאמץ אני עושה? ועוד: אם אני מתפללת כדי להשתנות בעצם, אז אני נמצאת במערכת יחסים עם עצמי ולא עם הבורא! איך אפשר להרגיש שיש מי ששומע ומרחם כך?? הגישה הזו מובילה אותי רק לתחושה של אטימות מצד האלוקים (ח״ו) ומקשה עליי להתפלל.. אודה לך מאוד אם תוכל להבהיר לי את הסוגיה, ויותר מאשמח אם תוכל להפנות אותי גם לספרים בנושא. תודה!

תשובה: 

 שלום רב! ומחילה על העיכוב במתן תשובה. ראשית נאמר שהדברים שנאמרו בשיעור ששמעת, ידועים כשיטת "ספר העיקרים" של רבי יוסף אלבו מתקופת הראשונים. שם הוא מאריך ליישב את הקושיה של "המפקפקים בתפילה" איך התפילה משנה את רצון ה', שהרי לא ניתן לשנות גזירת שמים (ספר העיקרים ד' י"ח). תשובה זו באה לתת מענה לקושיה הפילוסופית איך יש שינוי ברצון ה' בתפילה, ואם נאמר שאין שינוי, אז מה התועלת בתפילה. השיטה הפילוספית טוענת שתפילתנו אינה נשמעת חלילה ואין לה השפעה על המציאות, קושיה זו נשמעת לא רק במרחבי התפילה אלא אף בהשגחה האלוקית עלינו (כוזרי מאמר ראשון א'). כל התשובות שניתנו בצורה שכלית אפילו ע"י גדולי ישראל, אינן נוגעות בעצם אמונת חיינו המפעמת בנו, אלא באות רק ליישב את הדברים בשכל לפי השגתנו, וכלשונו של מרן הרב קוק (מוסר הקודש מ"ח) "אין הפילוסופיה המבינה את העדר השינוי ברצון ה', יכולה לגעת בגובה זה, שהוא כולל בקרבו את כל השינויים בהשוואה נצחית". כלומר שאנו ניגשים להבין את כוחה של התפילה במציאות, עלינו להתבונן באופן מעמיק הרבה יותר, שכל השינויים באדם קשורים בהשוואה אחת עם כל הויית המציאות האלוקית האינסופית, ההיפך מהתפיסה שהמציאות משועבדת לשכלנו המוגבל והסובייקטיבית. אין אנו תופסים בשכל את עצמותו יתברך ואפילו לו את האור האלוקי שמחייה אותנו, ממילא לא נוכל להבין את פעולת התפילה העומדת ברומו של עולם. הרב קוק נתן לכך ביטוי חריף: "אבל לפנות אל האידיאל האלוקי בלא לפנות אל אור אין סוף, זהו אבסורד גמור ואי אפשר, כי באין אור חיים הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקיים במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות האלוקית... יסוד עריגתנו הטבעית הפנימית, שהיא כל החיים שלנו, כל הווייתנו, היא דוקא העריגה על העצמיות האלוקית, שגרעינה הזעיר נטוע הוא בנשמת האדם גם היותר ילדותית". צריכים אנו לדעת שכל חקירה שכלית כזו או אחרת בהבנת מהותה של תפילה, אינה נוגעת חלילה בקשר הישיר והמיוחד שלנו עם בורא עולם שבא לידי ביטוי בתפילה. קשר של אב ובן, שאוהב את בנו "אהבת עולם" ו"אהבה רבה" שאין לה אח וריע. כל מילה ומילה שאנו מוציאים מפינו בתפילה, פועלת תוספת ריבוי ברכה ושפע בכל המציאות ובעולמות העליונים, כתוב בזוהר הקדוש שהקב"ה לוקח כל מילה ומילה של תפילה ושמח בכל מילה, מילים אלו בכוחן לשנות את כל המציאות (נפש החיים שער ב' פרק י'), "התפילה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש, אמנם הכל תלוי בגודל קודשו של הרצון היחידי של המתפלל, ושל התוכן האלוקי הממלא את נשמתו... אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות (מוסר הקודש עמ' מ"ח ע"פ במדבר רבה י'). חושבני שכדי לענות על שאלתך יש להדגיש את החילוק האמור, בין ההבנה כיצד אנו יכולים לשנות גזירת שמים, לבין הבנת מהות התפילה. כלומר, על אף שבירור בענייני התפלה חשוב לאין ערוך כיון שאל התפילה צריך להגיע בהבנת פעולתה של התפילה וכך היא פועלת את פעולתה ביתר שאת (עין אי"ה ברכות ב' פ"ט כ"ג), אולם עם זאת יש לגשת בענוה ובהבנה שיש פער גדול בין השכל האנושי לאמת האלוקית. ולכן אין לתלות את קיום מצות התפילה בהבנה שלנו, כמו כן עלינו להתבונן על פעולתה מתוך ידיעת ערכה הגדול, שעם ישראל נשען עליה דורי דורות, "מלך עוזר ומושיע ומגן" (מתוך סידור התפילה). אין התפילה באה רק לתת מענה לבקשותינו ולעשות שינויים בעולם, אלא התפילה היא מטרה בפני עצמה שקושרת אותנו עם רבונו של עולם. עפ"ז ניתן להבין דברי חז"ל (יבמות סד.): "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים", כלומר התפילה אינה אמצעי למילוי צרכינו גרידא כגון לבנים או צורך כלכלי כזה או אחר, אלא בעיקר להתרומם להידבק בחי העולמים, בצור מחצבתנו, "יקרה היא האידאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש בתפילה" (שמונה קבצים א' רפ"ב), על פי זה ניתן להבין מדוע בדיעבד תפילה בלי כוונה נחשבת תפילה, ואין צריך לחזור להתפלל עף אף פי שלא נעשה בנו שום שינוי מלבד חיתוך בשפתיים (ברכות לא. שו"ע או"ח סימן ק"א), כמו כן מהסתכלות פשוטה בנוסח התפילה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ברוח קודשם, רואים שאנו מבקשים בקשות ישירות לצור העולמים, "חננו מאתך דעה בינה והשכל", "השיבנו אבינו לתורתך", "סלח לנו", "ראה בענינו", רפאנו ה' ונרפא", ואין בכך שינוי ברצון ה' כיון שה' "שומע תפילה", ויש בעניין זה הבנות והשגות זו למעלה מזו, רק נאמר בקצרה שאין לנו השגה בעצמותו יתברך כלל ורק בגילוי האלוקי כלפינו אנו יכולים לתפוס מעט, וביחס ההנהגה כלפינו אנו יכולים לשנות, בבחינת "תנו עוז לאלוקים", כלומר שאנו עם ישראל, פועלים בהנהגה האלוקית המתגלה כלפינו, ואין בכך סתירה לשינוי רצון בבורא חלילה (נפש החיים שער ב' באריכות). המילה "תפילה" נגזרת מהפס' (בראשית ל', ח') "נפתולי אלקים נפתלתי", ומבואר ברש"י (שם) שהכוונה לחיבור. העמידה שלנו מול בורא עולם אינה רק פעולה טכנית חלילה, אלא קשר עם אבינו מלכנו שאוהב אותנו אהבה רבה שאין לה אח וריע, דבקות אמתית בחי העולמים. וכבר גילה לנו דוד המלך (תהילים קמ"ה) קרבה מיוחדת זו, שבה "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". חז"ל (גמ' ברכות ו:) כבר התריעו על כך שהתפילה היא מן הדברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. וכתב רש"י (שם) "דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפילה שעולה למעלה". מרן הרב קוק כתב שהקושי לתפוס בשכל את גבוהה של התפילה היא גורמת לזלזול בה, וז"ל: "...מפני שהתפילה היא עומדת דוקא ברומו של כולם, ומצד ההשקפה התחתונה הנמוכה אין מוצאים את עניינה, על כן בני אדם שרובם לא יתנשאו להשקיף לרומו של עולם הם מזלזלים בה". וכתב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק י"ט) שצריך ממש לצייר את המציאות הרוחנית שקורה בתפילה: "וכשאתה מתפלל, דע לפני מי אתה מתפלל.. שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו וכו', ומי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו מקשיב שומע אליו". לא ניתן להתכחש מגמרא מפורשת בירושלמי (ברכות פ"ט), וז"ל: "ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. שנאמר (שמואל א' א' י"ג) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע והאזין הקדוש ברוך הוא את תפילתה. וכן כל בריותיו שנאמר (תהילים ק"ב א) תפילה לעני כי יעטף, כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן". בציור עומק הקירבה כותב המהר"ל מפראג (נתיב העבודה פרק ו') שהתפילה שאדם מתפלל אל ה' יתברך בכוונת הלב, צריכה להיות ממש כדיבור שאדם מדבר עם חברו פנים בפנים כביכול, כמו שכתוב בעניין הכרובים שהיו מונחים בבית המקדש בקודש הקודשים "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה כ'), ואף שדברים אלו עמוקים שקשה לנו להבינם, מכל מקום מכאן נלמד מכאן עד היכן הדברים מגיעים. נראה שאין יותר מתאים מלחתום את הדברים, בדברי מרן השו"ע והרמ"א (או"ח צ"ח) הלכה למעשה: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו. ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום". "אבל באמת היא גבוהה יותר מבינת כל אדם והיא קושרת עולם התחתון בעליון כמו הקרבן" (ליקוטי מאמרים בסוף נפש החיים). ברכת ה' עליכם,

בברכה רבה, 

גילוח ותספורת לפני ברית בספירת העומר
שימוש בטוסטר בשרי ישן למאכלי חלב

 

השתתף בבנית הארץ

כדי לממש את החזון שלנו ולבנות רבני קהילה שהם מנהיגים קהילתיים, כדי להצליח ולגבש קהילות ברחבי הארץ ולבנות אותן כמוקד של זהות יהודית שיודע לשלב אנשים מכל הסוגים, אנו זקוקים לעזרתכם. אנא תרמו לנו כדי שנוכל לבנות גשר ולחבר קהילות נוספות.

לתרומתך תהיה השפעה ישירה ומיידית על הצלחתנו.

תרמו עכשיו