אנשים שומעים אך לא מקשיבים

חוש השמיעה נמצא בכותרות. בשבוע שעבר - וישמע יתרו. פרשת השבוע הנוכחית מתחילה בעבד שמסרב להשתחרר וצריך לרצוע את אוזנו, (לדעת רבן יוחנן בן זכאי הסיבה לכך היא ש"אוזן ששמעה בהר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תירצע"), ומסתיימת ב"נעשה ונשמע". הרב וורן גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה (אשר רבים טוענים שהוא הכפיל שלי בפייסבוק), תוהה מדוע דווקא הפרשה של עשרת הדברות נקראת על שם יתרו, הלא יהודי?

פרק יט' של ספר שמות מתאר את ההכנה לקבלת התורה/עשרת הדברות. פרק כ' מפרט את קבלת התורה בפועל. לעומת זאת, פרק יח', המתאר את הדיאלוג שבין יתרו ומשה, נראה לכאורה שולי לחלוטין. "מדוע בחרה התורה להתחיל את הפרשה דווקא בסיפורו של יתרו, כמעט כמבוא למתן תורה, ודווקא המעשה של יתרו הוא זה שמעניק לפרשה את שמה? הרי אין ספק שניתן היה למצוא שם יותר משמעותי לפרשה", כותב הרב גולדשטיין. התשובה שלו היא שהסיפור של יתרו הוא בכלל לא שולי. יתרו מלמד אותנו את חשיבותה של ההקשבה, אשר במובנים רבים היא למעשה תנאי מקדים לקבלת התורה. האמת הפשוטה היא שכל העולם שמע על אותם אירועים שיתרו שמע עליהם, ובכל זאת התורה מציינת רק שיתרו שמע עליהם. המילה "וישמע", המילה הראשונה בפרשה, מוטעמת בטעם "גרשיים" ("שני גרישין") כדי להדגיש את העובדה שיתרו שמע. הרב ניסן אלפרט מציין ש"הקשבה" היא הרבה יותר מסתם להיות שם כשמישהו מדבר, יותר מאשר סתם לשמוע את מה שנאמר. כל אדם ששומע משהו מגיב אליו במידה רבה בהתאם לעמדה המוקדמת שלו. לכן ייתכן ששני אנשים שהיו עדים לאותו אירוע יגיבו אליו כל אחד בצורה שונה לחלוטין. חוויה יכולה להשפיע על אדם רק אם הוא מוכן להשתנות. לפי המדרש, יתרו ניסה כל עבודת אלילים שהיתה קיימת בזמנו. הוא חיפש את האמת, ומצא אותה לבסוף ביהדות.

כותב הרב גולדשטיין:

"המסרים כבר נמצאים בעולם, אבל אנחנו צריכים להגיב אליהם. ייתכן ומשום כך נקראת הפרשה "יתרו", על שם זה שחיפש את האמת והקשיב לה כאשר מצא אותה לבסוף. כדי לקבל את התורה עלינו להיות מחוייבים לה. עלינו להקשיב לאמת, לקבל אותה ולהיות מסוגלים לשנות את מי שאנחנו על סמך המסרים שה' שולח אלינו. אומנות ההקשבה היא לשנות את העמדות שלנו ולראות את העולם מזווית שונה לחלוטין. יתרו הדגים את היכולת הזו. לקבל את התורה זה קודם כל לדעת להקשיב. למעשה, לעיתים קרובות כאשר הגמרא דנה בסוגיה הלכתית ורוצה להביא הוכחה למשהו משתמשים בביטוי "תא שמע" – בוא ותקשיב. הפסוק המפורסם ביותר בתורה כולה הוא "שמע ישראל". מסרים דומים ניתן לראות למשל במצוות רציעת אוזנו של העבד וכן בהצהרה של עם ישראל "נעשה ונשמע".

החברה המודרנית מתמקדת בדיבור, אך לא בהקשבה. סת' גודין כתב השבוע בבלוג שלו שבגוגל יש פי ארבע תוצאות לחיפוש "איך לדבר" מאשר ל"איך להקשיב". אנחנו חושבים שהקשבה היא פעולה פסיבית ואילו דיבור הוא דבר פעיל. בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מציין סטיבן קובי (Stephen Covey) כהרגל החמישי שלו את "חפש להבין תחילה ורק אז להיות מובן". לדברי קובי, כדי להבין אחרים, צריך להקשיב בצורה אמפתית. קובי כותב כי הדרך היחידה לרכוש את ההרגל הזה היא באמצעות "שינוי עמוק מאוד בפרדיגמה". "בדרך כלל אנחנו קודם כל רוצים שיבינו אותנו; מרבית האנשים לא מקשיבים במטרה להבין; הם מקשיבים במטרה להגיב. או שהם מדברים או שהם מתכוננים לדבר. הם מסננים את הכל דרך תבניות המחשבה האישיות שלהם, חושבים שניסיון החיים שלהם מתאים לחיים של אנשים אחרים... השיחות שלנו הפכו לאוסף שיחות חד צדדיות, ואנחנו אף פעם לא מבינים מה מתרחש במוחו של אדם אחר" (שבעה הרגלים, עמ' 239-240).

מרבית תכניות ההכשרה לרבנים שואפות ללמד את הרבנים כיצד לדבר. הדיבור הוא חלק חשוב ברבנות. דרך המילים שלנו אנחנו מלמדים, מעצימים, מרוממים, מנחמים ומייעצים. רק מעט תכניות הכשרת רבנים מלמדות גם איך להקשיב. בברקאי אנו משקיעים מאמצים רבים כדי ללמד גם איך להקשיב, כשם שאנו משקיעים בלימוד אומנות הדיבור. לאחר פסח לומדים הרבנים בתכנית קורס אינטנסיבי בשם "מילים צפות על פני המים – אומנות הראיון ומיומנות ההקשבה". הקורס עוסק בדגמים שונים של הקשבה כגון הקשבה פעילה/משקפת (רפלקטיבית), הקשבה אמפטית, הקשבה לא מילולית (לפי קובי רק 10% מהתקשורת שלנו מבוטאת במילים שאנו אומרים, 30% בקולות שאנו משמיעים, ו-60% בשפת הגוף שלנו). במקביל, אנו לומדים את "אומנות הראיון". באמצעות שאלות פתוחות המזמינות את המתפללים להביט פנימה לתוך הנפש שלהם ולגלות תשובות בתוך עצמם, הרב יכול לגרום למתפלל (או כל אדם אחר שביקש את עזרתו) להפסיק להיות תלוי ולפתח את העצמאות שלו/שלה. את הקורס מעביר מר אלי שרון, מנהל תמיכה רוחנית בארגון "תשקופת", ארגון שותף חשוב מאוד של ברקאי. תשקופת נוסד לפני 6 שנים כדי לתת מענה לאחת מהתקופות הקשות ביותר במעגל החיים: מחלה ומוות. תשקופת, ששורשיו בארה"ב ופעילותו המרכזית בישראל, טיפל עד כה בלמעלה מעשרת אלפים מטופלים, בני משפחה ואנשי מקצוע שמתמודדים עם סוגיות אלו בחייהם האישיים והמקצועיים. אלי הוא פסיכותרפיסט בהכשרתו. בין תפקידיו והישגיו הרבים: בוגר בית אריאלה - בית הספר לאומנות הסיפור, תל אביב; מנחה מוסמך של קבוצות פסיכודרמה (מרכז איילת, בית הספר לפסיכודרמה ושילוב אומנויות). הוסמך כמאמן חיים קוגניטיבי ע"י מכון תובנות, בית הספר לאימון חיים (2008). קיבל הסמכה בבבליותרפיה תלמודית וסיים הכשרה בתכנית "סוגיות של סוף החיים" במכון הגריאטרי של בית החולים שערי צדק בירושלים (2010). אלי הוא בוגר תכנית הכשרה למלווים רוחניים (CPE) מ- Robert Wood Johnson University Hospital, ניו ג'רזי. משרת כמפקד יחידת הסריקה הימית וכיועץ ראשי במטה חיל הים הישראלי לנושא הטיפול בזיהוי וקבורת חללי חיל הים. נולד במחנה המעבר מגדיאל לזוג ניצולי שואה.

לאחר שהתורה מספרת לנו שיתרו שמע, היא מספרת שגם משה ידע להקשיב. יתרו העביר ביקורת בונה על אופן ההתנהלות של משה עם העם, והתורה מציינת (שמות, יח, כד) "וישמע משה לקול חותנו". משה, שהיה אז בן שמונים שנה, המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים ודיבר עם ה' פנים אל פנים, הקשיב ליתרו בענווה גדולה. אין ספק שמשה לא היה חייב להקשיב ליתרו, אבל הוא הקשיב. ענווה ויכולת הקשבה הם תנאים מוקדמים שכל אחד צריך כדי להיות מסוגל לקבל את התורה, ואת הענווה הזו אנו שואפים ללמד את הרבנים שלנו בברקאי. אנו כאן כדי להקשיב וכדי לשרת. רבנים רוצים לדבר, וזו בהחלט יכולת חשובה, אבל היה זה אפיקטטוס (מלומד וסטואיקן יווני מהמאה הראשונה לפני הספירה) שמיוחסת לו הטענה שלאדם יש "שתי אוזניים ורק פה אחד, כדי שנוכל להקשיב כפליים מהזמן שאנו מדברים".