תפילה בתוך תפילה

מלחמת לבנון השנייה (2006) תפסה אותי בהיותי בן 30 (את יום ההולדת שלי חגגו לי אשתי ואחותי בלעדי) כאשר יש לי שני ילדים קטנים ואשתי בתחילת הריון.

בתור לוחם בצנחנים הוטלה על החטיבה, בה שירתתי, המשימה להשתלט על שני כפרים בלבנון שמהם שוגרו, ללא הרף רקטות לישראל. אני רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים קטנים, אחד על טלית והשני על תפילה. סיפורים, שממחישים מה פירוש הדבר אדם שומר מצוות שהוא גם לוחם.

לאחר תקופת אימונים קצרה התחלנו את ההכנות לכניסה הקרקעית לשטח לבנון. מכיוון שכל הדרכים היו זרועות מטענים לא היתה אפשרות לרכבים לשאת עבורנו את הציוד ומצאנו את עצמנו מכינים תיקי ענק, 30 ק"ג כל אחד, עבור הציוד הרב שנזקקנו לו. אוכל, תחמושת, מים, אמצעים לראיית לילה, ועוד ועוד.

בבוקר שלפני היציאה, חזרתי מהתפילה עם תיק הטלית והתפילין שלי. פתאום היכתה בי ההכרה שעלי לארוז גם אותם. אבל התיק היה מלא עד אפס מקום ולא היה סיכוי שימצא בו מקום אפילו עבור התפילין בלבד. לאחר התלבטות קצרה, הוצאתי שתי קופסאות טונה מאחד הפאוצים ובמקומם דחסתי בקושי רב את זוג התפילין. אבל מה עם הטלית? הטלית שמלווה אותי שנים מאז החתונה ושמסמלת עבורי את הקשר עם אשתי. הלב נחמץ... אבל אז נזכרתי ברמב"ם בהלכות מלחמה והתנחמתי (מי היה מאמין שיום יבוא וההלכות שהיו נראות רק כ "הלכתא דמשיחא" יהיו כל כך רלוונטיות...). הרמב"ם אומר שבשעה שאדם יוצא לקרב עליו להשכיח מעל לבו את חייו הפרטיים, את תוכניותיו וגם את היקר לו מכל את אשתו וילדיו. בדרך זו הלוחם הופך לחלק מ'כלל ישראל' ומתאפשר לו להתרכז טוב יותר בלחימה. עבור חיילים רבים, הרגע שבו נדרשנו להיפרד מהסלולר שנשאר בבסיס האם בישראל היה רגע הפרידה מהחיים שליוו כל אחד מאתנו עד כה. פרידה מהיקר לך, מהמוכר עבורך. עבורי, היה זה הרגע בו נפרדתי מהטלית .

בליל שבת עלינו על האוטובוסים שהסיעו אותנו צפונה לקו החזית. כל הדרך ראינו פטריות עשן מפגזים ורקטות שירו החיזבאללה. את תפילת ליל שבת אמרנו תוך כדי נסיעה באוטובוס. הפסוקים "קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון" קבלו באותה השבת משמעות מיוחדת...כשירדנו מהאוטובוס. מישהו צעק את הקידוש מתוך ניסיון לגבור על הרעש מחריש האוזניים של מרגמה 120 שירקה אש ללא הפסקה לכיוון לבנון. זה היה החיפוי שלנו.

חבר שלי מהמחלקה, חילוני, מאחד הקיבוצים, ניגש אלי רגע לפני שחצינו את גדר המערכת המופצץ. הוא הוציא שקית ניילון ישנה ובה ספר תהילים מרופט.  "זה מאבא שלי" אמר. "הספר ליווה אותו במלחמת יום הכיפורים ועכשיו הוא אצלי". האזנו בקשב רב לתפילה לפני היציאה לקרב שצעק אחד הלוחמים, ו... נכנסנו. קולות  בלתי פוסקים של ירי מקלעים ושריקות פגזים ליוו אותנו ללא הרף. לא ידעתי אם זו אש שלנו או של האויב. בשמים טס מעלינו מטוס ללא תאורה בגובה נמוך. לימים התברר לי שזה היה מטוס שלנו שפינה הרוג ושני פצועים מהלחימה של אמש.

הלכנו ברגל מרחק של 5 קילומטר עד לכפר דבל בו שהינו במהלך יום השבת. במוצאי שבת המשכנו לכפר רשף עוד 10 קילומטרים בעומק לבנון. ההליכה היתה בתוואי קשה והדריכות היתה עצומה. לקראת בוקר הסתערנו על הכפר שהיה מעוז של החיזבאללה. לימים נודע לי שחיסלנו בכפר הזה כ 20 מחבלים. היתר, ברחו כשהם מותירים מאחוריהם את כלי נשקם.

לקראת הבוקר הגענו לבתי הכפר. השתלטנו על אחד הבתים ונכנסנו לתוכו עייפים עד מוות. הבית היה עם סדקים בתקרה מהפצצות חיל האויר מאמש. הרצפה היתה מכוסה בשברי זכוכיות, מה שלא הפריע לחיילים המותשים לצנוח על הרצפה ולשקוע בשינה עמוקה. אני התנדבתי להישאר ער כדי להאזין למכשיר הקשר ולפקוח עין, יחד עם מפקד הכוח , לוודא שאין מחבלים באזור. במהלך  השמירה, חשבתי לעצמי, יש לי הזדמנות להתפלל שחרית וכשתגמר השמירה ועימה גם התפילה, אוכל לישון ברציפות עד השמירה הבאה. הנחתי תפילין, הטלית כזכור, נשארה מאחור. התפילה לא היתה כל כך בכוונה. הייתי מותש, טרוד, עייף ורעב. תפילה ללא נטילת ידים כשכולי רטוב מזיעה מכף רגל ועד ראש.  לפתע שמעתי את מכשיר הקשר מתריע: "כוננות ספיגה כוננות ספיגה". פקודה מוכרת  מהאימונים שמבשרת על הפגזה הקרבה ובאה. עשיתי כפי הנוהל ולבשתי את אפוד המגן. כשבאתי לחבוש את הקסדה על הראש, נזכרתי שיש שם תפילין. איך שהוא סידרתי את הקסדה על הראש  עטור בתפילין. בשלב זה מפקד הכוח שיתף אותי בדילמה שהיתה לו. האם להעיר את כולם כדי שגם הם יתמגנו באפוד ובקסדה או לתת להם להמשיך בשינה שהם כה זקוקים לה. הצבעתי  על התקרה הסדוקה שמעלינו והפטרתי. "גם כך אם יפול כאן פגז כל הבית יקרוס עלינו והאפוד והקסדה לא ממש יועילו". החיילים המשיכו לישון ואני המשכתי למלמל בחטף את מילות הפסוקים של 'פסוקי דזמרה'. לפתע, שמעתי שריקה חדה ולאחריה פיצוץ שהותיר אחריו פטריית עשן. היה זה  כחצי קילומטר מאתנו. זמן קצר אח"כ שוב פעם שריקה, פיצוץ ופטריה רק הפעם קרוב יותר. בפעם השלישית הפיצוץ התרחש כ 100 מטר מאתנו. הבנתי שהפיצוץ הבא עלול להיות עלינו. לפתע מצאתי את עצמי אומר פרק תהילים מתוך כוונה עצומה. "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'..." ואז חלפה בי מחשבה מוזרה. הנה אני עטור בתפילין, באמצע אמירת פסוקי תהילים ממזמורי 'פסוקי דזמרה' ובה בשעה אני אומר תהילים כדי להתפלל באמת. היתה זו תפילה בתוך תפילה רק שהתפילה האחרונה, הספונטנית, גברה על התפילה הראשונה. ברוך  ה' כנראה שהתפילה היתה מספיק טובה כי הפגזה פסקה.